החלטה בתיק ע"מ 2146/09

כללי

העורר מואשם בכך שהיה חבר בארגון החמא"ס החל משנת 2006 ועד למעצרו. עוד נטען כי במסגרת זו ולאחר ניצחון החמא"ס בבחירות, מונה ע"י הארגון לכהן כמנכ"ל במשרד החינוך בעיר חברון. במסגרת תפקיד זה עמד בקשר עם פעילים בכירים בחמא"ס אשר הקימו עבורו ועדת יעוץ. על פי כתב האישום העורר מילא תפקיד זה עד ליום מעצרו.

בקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים התקבלה ע"י בימ"ש קמא שקבע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לעורר ואף עילות מעצר הנובעות ממסוכנות המעשים וממאסר מותנה התלוי ועומד נגד העורר המגביר את רף המסכנות ואת החשש כי העורר ימלט מפני אימת הדין.

הטיעונים בערר

בערר הנוכחי תקף הסנגור את החלטת ביהמ"ש קמא במספר מישורים. ראשית, פיקפק הסנגור בדיות הראיות. לגישת הסנגור, אין לתת אימון לדבריו של העד המרכזי בדר שויכי שכן אמרתו רצפות קשיים. כן טען הסנגור, כי אמרה זו נעדרת תוספת ראייתית מתאימה. זאת ועוד, לדעת הסנגור, אין כלל ראיות להוכחת חברותו של העורר בחמא"ס ואין גם בחומר הראיות דבר העשוי ללמד על כך שמונה לתפקידו ע"י ארגון החמא"ס. לדעת הסנגור, ההפך הוא הנכון, והעורר מונה לתפקידו לנוכח הכשרתו כמורה בית ספר וכחלק משורה של מינוים ממשלתיים. בעניין זה הפנה הסנגור לתעודה אותה קיבל העורר עם מינויו, תעודה החתומה ע"י שר החינוך והתרבות הפלסטינית. באמצעות תעודה זו אף ביקש הסנגור לחזק את הטענה כי המינוי היה זמני ותם בחלוף כשנה, בתחילת 2008. מכל מקום, טען הסנגור כי מחומר הראיות לא ניתן להסיק אודות ידיעת העורר כי מינויו היה פרי החלטת ארגון החמא"ס.

במישור השני, טען הסנגור כי במצב בו נתון העורר כיום, כאשר שהה כמעט שנתיים במעצר מנהלי טרם מעצרו, לא ניתן להצביע על מסוכנות. בעניין זה ביקש הסנגור כי אבחן את המידע שעמד בבסיס ההחלטה להורות על מעצרו המנהלי של העורר ובמידה ואשתכנע כי העילות למעצר דומות לעילה הנוכחית, אורה על שחרור מטעם זה בלבד.

סופם של דברים כי הסנגור ביקש להורות על שחרור מרשו בתנאים שייראו מתאימים לביהמ"ש, מן הטעמים שפורטו לעיל ביחד ולחוד.

התביעה הצבאית התנגדה בתוקף לערר. לטעמה, קביעותיו של ביהמ"ש קמא מבוססות. כך לדעת התביעה, יש בדבריו הברורים של בדר שויכי הנ"ל כדי ללמד על כך שהעורר מונה, ע"י  החמא"ס ומטעמו, למנכ"ל משרד החינוך בעיר חברון. התביעה סבורה כי אין לפקפק במהימנות דברי העד שמילא תפקיד בכיר בארגון החמא"ס, מה גם שבשלב זה, אין ביהמ"ש נדרש לבחינת שאלות מהימנות. יתרה מזו, מפנה התביעה לעובדה כי בניגוד למסמך שהוגש לעיוני, באמרתו הכחיש העורר שמילא תפקיד מנכ"ל. התביעה אף טענה כי עצם מינוי העורר כאמור, מלמד על חברותו בארגון החמא"ס. התביעה הוסיפה וטענה כי מעצרו המנהלי של העורר לא היה על רקע תפקידו כפי שתואר בכתב האישום ולנוכח מעצרו המנהלי אין לומר כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה הקהה את המסוכנות. לבסוף, הפנתה התביעה לעברו הפלילי המכביד של העורר המלמד, לטעמה, על מסוכנות ועל חשש מוגבר להמלטות מן הדין.

לאור האמור, ביקשה התביעה להותיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה.

מעצר מנהלי חופף?

עוד בטרם נבחן את שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, מבקש אני להסיר מעל הפרק את סוגיית החפיפה בין כתב האישום הנוכחי לבין העילה למעצרו המנהלי של העורר. בהתאם להסכמת הצדדים, בחנתי את ריכוז המידע המודיעיני אל מול כתב האישום. אין ספק כי קיימת חפיפה בין המתואר בפרט האישום הראשון, היינו חברותו של העורר בחמא"ס לבין העילה שהביאה למעצרו המנהלי. שונה הוא המצב בנוגע לתפקיד אותו מילא העורר על פי הטענה, אשר גם אם יש לו אזכור בחומר המודיעיני, לא התרשמתי כי היווה סיבה למעצר.

ראיות לכאורה

ומכאן לשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

העד המרכזי, בדר הנ"ל, מסר אמרה ארוכה מאוד, בה פרס באופן נרחב את פעילותו במסגרת ארגון חמא"ס. בראשית דבריו מוסר העד כי הוא משמש כמנהל בית ספר ממשלתי בחברון וכי הוא פעיל חמא"ס "פוליטי וחברתי" כדבריו. בהמשך, מפרט העד אודות הנהגת החמא"ס באזור מגוריו בין אם מידיעה אישית עקב פעילותו, ובין אם מסברה. העד מפרט באריכות אודות פעילותו המגוונת בארגון החמא"ס, עד שנשאל כדלקמן:

"ש: האם היו לך עוד תפקידים בחמא"ס מעבר שמה (כנראה למה - נ.ב) שסיפרת?

ת: לאחר נצחון חמא"ס בבחירות שנת 2006, מונה על ידה ניזאר שחדה כמנכ"ל משרד החינוך בעיר חברון השייך לחמא"ס, ואז ביקרנו אותו אני ואחמד ג'עברי אבו חליל שהזכרתי וברכאת אל כסראוי, טלאל אבו צביח ואמרנו לו שיחשיב אותנו כוועדת יעוץ בכדי לסייע באם יצטרך דבר כלשהו, לאחר מכן לא ביקרנו אותו יותר ולא היו דברים בינינו."

נוסיף כי העד זיהה את תמונתו של העורר.

למקרא הדברים, אין ספק כי העד קושר בין מינוי העורר לתפקידו לבין ארגון החמא"ס. יש אף לתמוה על שום מה התכחש העורר למינויו בחקירתו במשטרה, אם מינוי זה היה כה תמים.

עם זאת, ומבלי להיכנס לשאלות מהימנות אשר אין זה מקומן, דומה כי הדברים המצוטטים לעיל אינם נטולי ספקות. ראשית, נשאלת השאלה על מה מתבססת קביעתו של העד כי העורר מונה לתפקידו על ידי החמא"ס. אלא שגם אם נקבל את טענת התביעה כי יש להסיק אודות מקור הידיעה ממעמדו של העד בארגון, הרי שאין בכך כדי ללמד דבר באשר לקיומו של יסוד נפשי נדרש להרשעה מצד העורר. יש לזכור כי התפקיד אליו מונה העורר הינו תפקיד ציבורי שהיה קיים טרם עליית החמא"ס לשלטון ואשר אין הכרח כי אויש על בסיס השתייכות לארגון. בעניין זה נראה, על כן, כי חקירת העד לוקה בחסר.